על מה אני חושב כשאני חושב על ריצה

בסוף אוקטובר היה בתל אביב מירוץ לילה המתקיים כל שנה לאורך עשרה קילומטרים. למירוץ נרשמתי לפני כחצי שנה תוך התלבטות גדולה אם להירשם כי עשרה קילומטרים נראו לי מעבר לאופק מבחינת היכולת שלי. בסופו של דבר סיימתי הריצה בשעה ורבע בערך, מה שנתן לי מספיק זמן כדי לחשוב על כמה דברים שלדעתי עשויים לעניין.

הדרגתיות

אני חושב שהדבר המרכזי העוצר אנשים בכל נושא שהם רוצים לקדם הוא חוסר הרצון בהתקדמות הדרגתית. מנסיוני ומניסיון של אחרים היכולת להתקדם לאט קשה מאד לאנשים. אנשים מוכנים לתהליך אטי בדרך כלל רק כשאחריות לתוצאה הסופית הינה על אחרים ולא עליהם. לדוגמה. נניח ואני רוצה להיות בעליו הגאה של תואר ראשון בכלכלה. אילו הייתי רואה מראש את רשימת הספרים, העבודות והתרגילים שעלי לבצע כדי לקבל תואר כזה, סביר שהייתי מתייאש. מעטים מצליחים להגיע לתואר באופן חופשי כמו באוניברסיטה הפתוחה. לעומת זאת אמרו לי משהו אחר כשנרשמתי לתואר: יש תכנית. אם תגיע לאוניברסיטה 5 ימים בשבוע, יהיו שם אנשים מנוסים שיודעים איך להביא אותך למצב בו יש לך תואר. בארבעת החודשים הראשונים תגיע ויהיו שיעורים כמו מבוא למיקרו כלכלה, מתמטיקה, אנגלית ועוד. בארבעת החודשים שלאחר מכן יהיה שיעורים כמו מבוא למקרו כלכלה, ניתוח דוחו"ת פיננסים א', ניהול הייצור וכו' וכך הלאה. בכל סמסטר יש אוסף כלשהו של שיעורים שבסופם יש תואר. אותו דבר מתרחש למשל בטירונות כשמישהו עם ניסיון קבע סרגל מאמצים שאם נתמיד בו לאורך חודשים ארוכים בסוף נגיע לכך שנעשה משהו ששנה בלבד קודם לכן לא היינו מעלים בדעתינו שנוכל לעשות – למשל מסע כומתה של 50 ק"מ עם ציוד אישי במשקל כמה קילוגרמים. לפני שנתיים, עת החלה הקורונה לא יכולתי לרוץ 100 מטרים ברציפות. על הנסיונות והדברים שעשיתי אז דיברתי כבר בעבר ואין טעם לחזור על כך. תוכלו לשמוע זאת כאן

הדבר שהביא לקפיצה שלי מבחינת התקדמות היה דבר פשוט. אפליקציה פשוטה במחיר של 20 שקלים. ההבטחה מאחורי האפליקציה אינה להצליח לרוץ מרחק מסוים אלא להצליח לרוץ זמן מסוים – 60 דקות ברציפות. למי שלא רוצה להיות אצן מקצועי אך חשוב לו לשמור על הבריאות, משך העיסוק הספורטיבי חשוב מהמרחק. כך, בשלב הראשון מצופה ממך להקדיש נניח 45 דקות לפעילות. כל מה שעושה האפליקציה עם השם הלא יומרני – Start running זה לייצר תכנית קבועה – בהתחלה ה- 45 דקות יחולקו לחמש דקות הליכה, 5 דקות ריצה, 10 דקות הליכה, 5 דקות ריצה וכו'. ביום השני תהיה דקה בודדת נוספת של ריצה ודקה פחות להליכה וכך הלאה. הזמן הכולל הוא תמיד 45 דקות עד שמגיעים ל- 45 דקות ריצה ואז עוברים להקדשת זמן יומית של 60 דקות על אותו בסיס – 4 דקות הליכה, 45 דקות ריצה, 10 דקות הליכה. יום לאחר מכן תוספת של דקת ריצה וכך עוברים הימים ומתרבים ההשגים:

באותו אופן מתכנן פיננסי יכול לומר לכם שאם אתם שואפים להכנסה של 10,000 שקלים לא תלויה בעבודה, אתם צריכים להשיג הון של כארבעה מיליון שקלים אותו תוכלו להשיג באמצעות השקעה חודשית של 16,000 שקלים למשך 15 שנים או 11,000 שקלים למשך 20 שנים.

רוב האנשים שישמעו שצריך להשקיע 11,000 שקלים משך 20 שנים כדי להגיע למטרתם יימנעו מלהשקיע אפילו 1,000 שקלים. זו שגיאה גדולה. החיים אינם בהכרח שחור ולבן: או שהגעתי לחופש כלכלי או שאין לי סיכוי להגיע. נניח שלא תגיעו לארבעה מיליון שקלים כפי שחישבתי מעלה. האם להיות עם קופה של מיליון שקלים זה דבר שיוריד את רמת הביטחון הכלכלי שלכם? אולי הון צדדי של מיליון לא יביא אתכם למצב של חופש כלכלי מוחלט אבל הוא יאפשר לכם להרוויח הרבה יותר וגם להנות הרבה יותר בעבודה הרגילה – עם הון של מיליון אנו יכולים להיות הרבה יותר בררנים בעבודה שאנו בוחרים מתוך ידיעה שגם אם ניכשל במקום החדש ונהיה כמה חודשים בבית, לא יורגש לחץ כלכלי משתק בבית. יותר מכך, עם הון של מיליון אולי נהיה חייבים ללכת לעבודה אך נוכל להסתפק ב- 80% משרה. את ההתפתחות המשמעותית ביותר בקריירה שלי עשיתי לאחר שעזבתי את הבנק. מישהו הציע לי עבודה מצויינת אליה לא הצליח למצוא עובד משך תקופה ארוכה. לא כל כך משנה מה עשיתי שם מה שמשנה הוא שהדרישה הייתה לשלושה ימי עבודה בלבד בשבוע. רוב האנשים לא היו מוכנים לקחת עבודה זו כי לא חשבו ששלושה ימי עבודה יוכלו לפרנסם. לי לעומת זאת כבר היו הכנסות פסיביות שאיפשרו לי לעבוד שלושה ימים ועוד יומיים להיות יחד עם הפנסיונרים בבריכה. כעבור זמן לא רב אותו מקום רצה שאעבור לעבוד 5 ימים בשבוע וסרבתי. לאחר כמה חודשי בריכה וסידורים משך יומיים בשבוע, הקמתי את העסק שאת הלוגו שלו אתם רואים בראש מאמר זה.

תחרותיות

יש הרבה אנשים בעולם שרצים הרבה הרבה יותר מהר ממני. למעשה באולימפיאדה אנשים רצים מרתון במהירות של 20 קמ"ש שזה יותר ממה שאני מסוגל לרוץ 100 מטרים. זה גם יותר מהמהירות הכי גבוהה של מסילת הריצה בבית שלי. גם במירוץ היו סביבי גברים ונשים שרצו מהר הרבה יותר ממני. יש אנשים שהדבר מטריף אותם והם מעדיפים לא לעלות כלל על המסלול בגלל שאחרים טובים מהם. אני חושב שזה פספוס גדול. חלק מהעניין הוא להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמך ולהיות על מסלול התקדמות אישי. אם בגלל שמישהו עושה משהו טוב ממני, אשאר מול נטפליקס, רק אהיה במצב רע יותר, עם מצב רוח רע יותר שיכניס אותי עמוק יותר לנטפליקס וחוזר חלילה.

זה נכון לספורט או לכל פעולה אחרת. האם אפתח פודקאסט חדש כשאחרים מצליחים הרבה יותר ממני? האם אכתוב מאמר כשהמאמרים של אחרים מצליחים הרבה יותר?. מבלי להיכנס לדיון פילוסופי על מהי בכלל הצלחה אני חושב שירווח לרוב האנשים אם ישחררו כליל את ההשוואות לאחרים מלבד השוואות שיכולות לקדם אותם. אם אני רואה חבר שלערוץ היוטיוב שלו יש יותר מנויים ואלמד ממנו איך לקדם את הערוץ שלי זה דבר שונה מלראות שלמישהו יש יותר מנויים ובגלל זה אפסיק לייצר סרטונים חדשים ובכך אפגע גם בעצמי וגם בצופים שכן היו לי וככל הנראה קיבלו ממני תועלת כלשהי.

המשכיות

אחד הקשיים הוא להמשיך לאחר שמגיעים למטרה שנראתה לנו רחוקה ומורכבת ולהשאיר את הדברים כסוג של שגרה. אנשים מוכנים לשים בצד נניח 3,000 שקלים בכל חודש כדי להגיע להון עצמי לרכישת דירה. קנו דירה. מפסיקים לשים בצד 3,000 שקלים. חבל. עדיין כדאי להשאיר 3,000 שקלים בכל חודש. גם כשיש בבעלותכם דירה, מצבכם יהיה טוב בהרבה אם בכל חודש ההון שלכם יגדל ב- 3000 שקלים(+כמובן התשואה על מה שכבר צברתם). גם אני הרגשתי קושי לקום בבוקר להמשך ריצות לאחר ש"הגעתי" למטרתי. כדי להחמיר את המצב התחילו גשמים ונהיה קריר בבוקר. ובכן, מטרתי לא הייתה לרוץ 10 ק"מ. לסיים 10 ק"מ היה אמצעי להמריץ אותי לעבר המטרה החשובה בהרבה – אימוץ אורח חיים בריא יותר(כדי שאוכל לקחת על כתפיי את נינותיי או מכל סיבה אחרת). בנושא כסף, הבלבול בין אמצעי לבין מטרה מתרחש לעתים קרובות. ממליץ להשקיע מחשבה רבה בסוגיה האם מה שאתם עושים הוא המטרה או האמצעי.

שטח ההתכנסות

בשטח ההכתנסות שלפני היציאה לריצה היו דוכני אוכל ושתיה שונים. הופתעתי לראות שלא היה ניתן כמעט להשיג מזון בריא. היה קל הרבה יותר למצוא בירה ממי שתיה. היה קל הרבה יותר למצוא המבורגר עם צ'יפס מסלט. זה היה משונה כי הציפייה שלי הייתה שלפני מרוץ אנשים עם אורח חיים בריא יעדיפו גם אוכל בריא. אני מניח שהיעדרו של אוכל בריא היה כתוצאה מכך שבשבנים קודמות לא היה לו ביקוש. אני מנחש שאנשים רוצים סוג של פיצוי על המאמץ שהם הולכים לעבור או כבר עברו ולכן נראה להם הגיוני לאכול המבורגר עם צ'יפס. מניח שהעובדה שבכל זאת למי שרגיל לרוץ מדובר על מסלול קליל של 10 ק"מ תרמה לכך.

אל תהיו כמו אנשים אלו. אל תעבדו נורא קשה, המון שעות ואז תפצו עצמכם במכונית יקרה ונסיעות רבות לחו"ל. זה לא הגיוני. זה מוביל לשחיקה של כל המערכות: גוף, נפש, משפחה ועוד. עדיף לעבוד פחות ולהידרש לפחות פיצוי או לחילופין אם אתם עובדים קשה ומרוויחים הרבה, השקיעו חלק ניכר מהכנסתכם כדי שבעתיד בו אולי לא תוכלו לעבוד באותו נפח תהיה לכם הכנסה חלופית למשל מנכסים.

החלטה כלכלית שנראית נכונה

עדיין הייתי רעב. הלכתי לדוכן לרכוש משהו לאכול. בדוכן הציעו סלט קינואה בתוך כוס בגודל של גליל נייר טואלט במחיר של 30 שקלים. זה היה נראה לי יקר מאד. גאה ברציונליות שלי עזבתי את הדוכן ועברתי לדוכן לייד שמכר לאפה דרוזית ענקית עם חומוס וסלטים באותו מחיר.

עד תחילת הריצה הרגשתי שאני ההומו-אקונומיקוס (מקבל החלטות הגיוניות) המתוחכם במתחם. כשהתחלתי לרוץ החל לי כאב בטן והבנתי שככל הנראה מה שרציונלי במועד מסוים ובמצב מסוים אינו רציונלי במקום אחר ובזמן אחר. ראו למשל את המאמר מפעם – למה כדאי לעבוד בחינם.

---

כתמיד אשמח לכל תגובה. הכי טוב למטה בתגוביות(טוקבקים). אפשר גם לפנות אלי בכל נושא למייל rimon@effm.co.il או בטלפון 054-5232-799

הקליקו כאן כדי להכנס לערוץ היוטיוב שלי

---