תמיכה בעצמאים ובעסקים בקורונה

אפשר גם לשמוע אותי מקריא את המאמר

זוג אחד שהיה נשוי 50 שנים נשאל לסוד הנישואים המאושרים שלהם. הבעל התנדב לענות ואמר שמההתחלה הם סיכמו שהוא מקבל את ההחלטות הגדולות ואשתו מקבלת את ההחלטות הקטנות. לדוגמה – אישתו החליטה, איפה הם יגורו, כמה ילדים יהיו להם, מה כל אחד מהם ילמד ואיפה יעבוד. שאלו את הבעל, אלו ההחלטות הקטנות? אז מהן ההחלטות הגדולות שאתה עושה? ענה הבעל בגאווה – אני מחליט מי יאמן את מכבי תל אביב, מי יהיה בהרכב הראשון, מה יעשה שר הביטחון מול החמאס וכן הלאה

אני לא רוצה להישמע כמו אותו בעל אבל לאחר מחשבות רבות (אני אחראי בימים אלו על הטיולים עם הכלבה ומשקיע זמן זה במחשבות), אני מבקש לחלוק אתכם כמה מחשבות על הדברים שצריכה לדעתי לעשות ממשלת ישראל בנושא התמיכה בעסקים.

האם בכלל צריך לתמוך בעצמאים וחברות?

ישנם עצמאים רבים בארץ הפועלים מתוך תחושה שהם מופלים לרעה בצורה כזו אחרת על ידי המדינה. אני איני אחד מהם. עצמאי אינו משלם יותר מיסים משכיר. עצמאי בהחלט מרגיש יותר את תשלום המס מאשר שכיר. שכיר מקבל שכר של נניח 15,000 שקלים(ברוטו) ומתוכם נכנסים לו לחשבון הבנק 10,000 שקלים נטו איתם הוא מתנהל במהלך החודש. מבחינתו 5000 השקלים שהלכו למס הכנסה וביטוח לאומי הינם שקופים והוא כמעט לא שם לב אליהם. עצמאי לעומת זאת יקבל משך חודשיים הכנסה של 15,000 שקלים בכל חודש ובסוף אותם חודשיים יצטרף לכתוב בעצמו שיק על סך 5000*2 = 10,000 שקלים לטובת מס הכנסה וביטוח לאומי. כאשר אדם צריך להוציא מכיסו כסף שכבר היה שם זה הרבה יותר כואב מאשר פשוט לא לקבל את הכסף מלכתחילה.

זו לדעתי עיקר התחושה הבעייתית של עצמאים. שמתי בצד את סוגיית המע"מ כי דנתי בה כבר כאן:

נקודה נוספת היא שעצמאים לא זכאים לימי מחלה ודמי אבטלה. יש לזכור כי כנגד זה שהביטוח שמקבל עצמאי מביטוח לאומי נחות, הוא גם משלם פחות. בדוגמה למטה סכום ביטוח לאומי שישלם עצמאי לעומת שכיר כאשר לכל אחד משניהם יש הכנסה ברוטו של 15,000 שקלים:

אפשר לראות כי על הכנסה זהה ישלם העצמאי 49 שקלים פחות בכל חודש. לדעתי כיוון שטכנית כמעט בלתי אפשרי לשלם לעצמאי ימי מחלה או אבטלה מבלי ליצור פיתוי שהציבור לא יוכל לעמוד בו לייצר מחלה או אבטלה בצורה יזומה למשל כאשר יש עסק או סתם יום יומיים עם הכנסות נמוכות. חישבו על יועץ משכנתאות ששלושה ימים לא היו לו לקוחות. זהו פיתוי גדול מידי להניח לפיתחו אם יוכל לקבל אישור מרופא ולקבל תשלום על ימים אלו. לפיכך סביר בעיני לגבות פחות כסף מאותו עצמאי. עצמאי שישים בצד את 50 השקלים האלו יוכל לממן למעשה כיום וחצי מחלה בתשלום מלא בכל שנה. מספיק? לא יודע. מצד שני כל המהות של עצמאות היא אחריות. מלכתחילה כשאתה בוחר להיות למשל יועץ משכנתה פרטי במקום בנקאי משכנתאות בבנק או מתקין מזגנים עצמאי במקום מתקין אצל קבלן מיזוג אויר, היית אמור לשקול את כל היתרונות והחסרונות של כל שיטת העסקה ולבחור את החלופה המתאימה לך ביותר.

לקבל את המידע, לבחור ואז להתלונן על החסרונות בחלופה X תוך התעלמות מהיתרונות של אותה חלופה ויש כמובן הרבה יתרונות זו בעיני דרך לא נכונה להעביר את החיים.

ובכל זאת? צריך לסייע לעצמאים?

לאחר כל ההקדמה צריך לזכור כי מגזר העוסקים הקטנים (כעצמאים או חברות זעירות) מעסיק כ- 60% מהעובדים במדינה. אם נאמר לעסקים הקטנים הייתם צריכים לחשוב על זה לבד עכשיו תסתדרו אז גם שכירים רבים יישארו בלי עבודה. אותה מדינה שלא רצתה לתמוך בעסקים הקטנים תצטרך לשלם לעובדים שלהם דמי אבטלה. לאבטלה יש כמובן גם עלויות כבדות מאד מלבד כספיות או במילים אחרות, חוץ מתשלום ישיר למובטלים צריך מאוחר יותר לטפל גם בעליה בשיעור הדכאונות, אלכוהוליזם, אלימות במשפחה ושאר מרעין בישין.

יותר, מכך, עוסק קטן לקח בחשבון סיכונים כאלו ואחרים והתנהל לפיהם. הוא שמר קופה לימים בהם יהיו פחות עסקים, הוא שמר קופה לימים שיהיה חולה וכו'. אני חושב שאם היו שואלים רק לפני 4 חודשים את רוב אזרחי המדינה ומקבלי ההחלטות שבה, מהי הסבירות שמשטרת ישראל תיתן דוחו"ת לאנשים שיוצאים מהבית היו מסתכלים עליך כמו על מטורף. למעשה גם עוסק שיאמר לעצמו אני פותח את המסעדה שלי למרות החשש ממחלה כזו אחרת לא יוכל לעשות זאת בגלל צווים שהוציאה המדינה. במקרים בהם המדינה הוציאה צווים לאיסור פעילות עסקית או אפילו בגלל שלא ניתן היה לקיים פעילות כזו למשל בעוטף עזה בגלל סיכון חיים ניתן סיוע לעסקים ולא רק לעובדים ויש בכך כאמור היגיון רב.

אז? שהמדינה תכניס היד לכיס?

אחד הדברים הכי מקוממים בעיני בשיח על הסיוע לעסקים הוא המשפט שהמדינה תכניס את היד לכיס. זהו משפט המעיד בדרך כלל על חוסר הבנה של המציאות על אף שכיחותו גם בעיתונות הכלכלית. למדינה אין כלל כיס. למדינת ישראל יש חוב (אחד הקטנים במערב אבל עדיין חוב). אין לה כסף שהיא יכולה לתמוך באמצעותו. המדינה לא מכניסה את היד לשום כיס פרט לכיס החברות והאזרחים. המדינה לוקחת משם כסף באמצעות מיסיה ומחלקת אותו מחדש על פי סדרי העדיפויות שלה. אם תחליט הממשלה לתמוך בעסקים היא תגדיל את החוב ואת תשלומי הריביות על חוב זה ובהתאם תצטרך לגבות יותר מס מאותם אנשים שלהם ניתן הסיוע. למעשה חלוקה של נניח מאה מיליארד שקלים כסיוע לעסקים ואזרחים שקולה להלוואה חדשה שתיפול על ראשו של כל אזרח (לשם פשטות מאה מיליארד חלקי 8 מיליון תושבים – 12,500 שקלים) אותה הוא וילדיו יצטרכו לשלם בעתיד על ידי הגדלת תשלום המס. כלומר זו לא חוכמה לומר שהמדינה תכניס את היד לכיס. צריך כל אחד לשאול עצמו האם הוא מוכן למהלך כזה אם מס ההכנסה שלו יגדל נניח ב- 100 שקלים (מספר לדוגמה בלבד). כל אחד רוצה סיוע אבל אין תועלת בלי עלות(חוק זה נכון לא רק בכלכלה אלא גם בפיסיקה למשל החוק השני של התרמודינמיקה). לדעתי אין ברירה ויש לבצע מהלך כזה למרות עלותו. פשוט הנזק של אי ביצוע יהיה גדול יותר מאשר עלות הביצוע וכאמור תמיד יש עלות אותה משלמים האזרחים ולא המדינה.

איך כדאי לבצע סיוע לעסקים?

בעיתונות פורסם על מתווי סיוע שונים דוגמת פטור מארנונה ל- X חודשים. הגישה הממשלתית המסורתית היא גלגול הבעיה למישהו אחר ואז התדיינות על פיצוי נוסף. למשל פטור מארנונה יינתן על ידי העיריות שיצטרכו בעצמן לדון עם הממשלה על פיצוי עבורן. פטור מארנונה הוא סיוע בצורה גרועה בעיני. ארנונה משלמים לפי גודל נכס. נזקי הקורונה לא קשורים כלל לגודל הנכס של בעל העסק. יכול להיות נכס רחב ידיים אך מפסיד. בעסק כזה הקורונה לא פגעה כמעט בכלל אך הוא יקבל תשלום הרבה יותר גבוה מאשר נניח זמר או מרצה שכל פעילותם העסקית נעצרה לחלוטין אך הם לא יקבלו כל סיוע לפי מתווה זה כי הם פועלים מתוך חדר בביתם.

שיטה מסורתית נוספת של הממשלה היא דרישה למילוי טפסים מסובכים כאלו ואחרים הגשתם, המתנה לאישורים וקבלת סיוע. שיטה זו בדרך כלל גורמת לעשירים לשכור רואי חשבון, עורכי דין וכו' ולבסוף לקבל את מלוא הסיוע המגיע (אם לא למעלה ממנו) והעסקים שבאמת היו הכי זקוקים לסיוע בכלל לא יחזיקו מעמד עד קבלתו.

הצעת חבר הכנסת ניר ברקת לא בוצעה למיטב ידיעתי מעולם באירוע בו ניתן סיוע לעסקים. יופיה של ההצעה קודם כל בפשטותה. לפי ברקת המדינה כבר יודעת כמה מכניס כל עסק בכל חודש דרך דו"ח המע"מ שמגיש העסק פעם בחודש-חודשיים. ייקח האוצר את ההכנסות בינואר-פברואר, ישווה אותן להכנסות מרץ. בעסק בו הייתה ירידה של יותר מ- 50% בהכנסות ייתן משלם המסים (דרך טובה יותר להתייחס לזה מאשר "המדינה") כאחוז מירידת ההכנסות שתקבע הממשלה. בלי טפסים, בלי בירוקרטיה. בקלות. אני מקווה שהצעה זו תתקבל ועל הדרך גם תעודד עסקים בעתיד באמת לדווח על הכנסותיהם דיווח אמת.

זו השיטה בה הייתי בוחר מחר בבוקר לו הייתי שר האוצר הבא של מדינת ישראל.

עזוב את המדינה מה אני צריך לעשות?

לאחר כל כך הרבה מילים על מה צריכה המדינה לעשות, האחריות על חיינו ורווחתינו אינה בסופו של דבר על המדינה אלא בידינו. אני רוצה להזמין אתכם לובינר עם שני בעלי עסקים אחרים:

יזם, בעל משרד עריכת דין, עורך דין גיא מנדלסון

קרן-אור ארזי – הקבלנית היחידה שאני מכיר. בעלת עסק לבניה, אדריכלות וליווי אדריכלים.

לדעתי יהיה מאד מעניין גם למי שאין לו (עדיין) עסק. בסופו של דבר ניהול עסק וניהול חיי הכלכלה המשפחתיים הם דברים די דומים: מי שלא יודע שיווק ומכירות, הילד שלו לא נכנס למקלחת, מי שלא מתייחס לעבודתו כשכיר כאילו זה היה העסק שלו, סביר שיתקדם לאט יותר אם בכלל וכו'.

שאלות? עדיף בטוקבק למטה כדי שכולם ייהנו מהתשובה. אפשר גם לכתוב אלי ל- rimon@effm.co.il או לחייג 054-5232-799. רימון