שאגת פורים

לפני כמה שבועות ראיתי אונליין סמינר בן שלושה ימין של טוני רובינס. רובינס למי שלא מכיר הוא אחד מגדולי המנטורים להתפתחות אישית. חייו החלו כנער שעזב ביתו בגיל 17 לאחר שעד אז היו לו שלושה אבות גרועים כלומר בני זוג של אימו. לאחר שעזב את ביתו הוא למעשה גם תקופה במכונית ולאחר מכן בדירת חדר ומשם החל מסע שהביאו להיות היום מיליארדר דרך סיוע לאנשים להתקדם בחיים. יצא לי להיות בכנס שלו בתל אביב, להיות בסמינר 3 ימים ולאחר מכן בסמינר מתקדם, ביזנס מאסטרי. בין לבין אני ממשיך לצרוך תכניו כמו לפני כמה שבועות.

בסמינר הוא הקדיש חצי שעה כדי לדבר על הקושי של אנשים להתאושש מהטראומה הגדולה של חייהם שהייתה רק לא מזמן ב- 2021 – הקורונה. קורונה? אתה רציני אתי? מי זוכר זאת? אז כן, ברוב העולם הקורונה היא עדיין טראומה שלא עומעמה על ידי חוויות קשות בהרבה שחווינו כאן בישראל. למעשה כשאני מסתכל על תקופת התיכון של בנותיי, הייתה עם יותר תהפוכות כלל עולמיות ומקומיות ממה שאני חוויתי בחמישים שנה שלפני החמש שנים האחרונות.

אני חובב גדול של התפתחות כלכלית, אישית וגופנית שלדעתי שלובות זו בזו. חלק גדול מההתפתחות היא למעשה הבנה שימים קשים או תקופת חורף כפי שקרא לכך ג'ים רוהן המנוח, מורו של רובינס הנ"ל תמיד יגיעו(אם כי אני מקווה שלא באותה עוצמה). כמה דברים שלדעתי כדאי לעשות כעת.

מיקוד חיובי וטבע

בשבעה לאוקטובר החלטתי להתמקד בטוב. לא ימים קלים למיקוד בטוב אבל במסגרת נסיונות שיקום עצמיים יצרתי אלבום תמונות פרחים. כל פעם שראיתי משהו יפה צילמתי. יש המון כח בעצירה רגע והתבוננות במשהו יפה. ירוק בכלל(כולל בריסטול ירוק) וטבע בפרט הם דברים שהוכחו כיוצרים רוגע ומשפרים מערכת חיסון, תחושות אישיות ודברים טובים רבים אחרים. פרסמתי בעבר אלבום זה והוא אף זכה לכמה עוקבים: אנשים המקבלים(כולל הבוקר) עדכונים על תמונות חדשות שאני מצלם ברחוב, בשדה, בגינה הפרטית וכו'. כל התמונות צולמו בישראל. מוזמנים בשמחה להכנס – https://photos.app.goo.gl/wLXW7Gb9LvXvE1hh8

אין ספק שקשה ויש שיאמרו בלתי אחראי לצאת עכשיו לשדות או לגנים ציבוריים אבל גם הפיכת הטלויזיה בסלון למצגת של תמונות טבע היא פעולה מבורכת בהקשר זה. עוד על טלויזיה בהמשך.

תנועה

דיכאון קליני הוא מחלה קשה ובמקרים מסויימים קטלנית. דיכאון קל הוא מנגנון הישרדותי. דיכאון סוגר אותננו במערה מתחת לפרוות שהשגנו במהלך הקיץ והסתיו וכשאנו סגורים במערה שלנו יש לנו סיכוי טוב יותר לעבור את החורף עם צריכת מינימום אנרגיה ואוכל. אם היה לנו מזול שרדנו את החורף. לשמחתינו אנו כבר לא בעולם של האדם הקדמון. יש לנו דרך לחמם את בתינו ובמקום ברעב אנו נלחמים בעודף קלוריות. אבל, המנגנונים הביולוגיים משתנים הרבה יותר לאט מאשר השינוי שאנו יוצרים בעולם באמצעות טכנולוגיה. כשהמוח שלנו שם לב לחוסר תנועה הוא מבין שזה זמן החורף המאופיין במחסור במזון, קור ובאופן כללי סכנת מוות ומצידו יוצר לנו תחושה שתגרום לנו לחוסר רצון לפעילות. כך יש כדור שלג שלילי מבחינה גופנית ורגשית ביחד: חוסר תנועה–>הבנה שזה זמן התכנסות במערה–>תחושה פחות טובה–>הסתגרות וחוזר חלילה עד האביב.

החדשות הטובות הן שאפשר גם לייצר היפוך מגמה. תנועה של הגוף משדרת למוח שהדברים בשליטה ובסך הכל בסדר, תחושה טובה יותר, אופטימיות, בריאות טובה יותר. עד הקורונה לא זזתי כמעט בכלל אבל בדיוק בשל ההסבר הזה והרצון מצד אחד לשפר מצבי ואם לומר את האמת גם בגלל שאמרו שאפשר לצאת מהבית רק לספורט התחלתי להניע עצמי. לא הגעתי למצב של הנאה מפעילות גופנית אך מתוך הבנת החשיבות אני מקפיד גם עתה לשמור על קצובה של בערך מרתון לשבוע. לא בבת אחת אלא במצטבר:

מעבר לשיפור העצום ביכולת של אדם להתמודד עם זמנים קשים אם הניע עצמו, יש בשיפור כושר ובריאות הרבה מאפיינים הדומים לשיפור כלכלי. הכנה של יתרות זכות לשימוש עתידי. אנו חיים באי וודאות כלכלית גדולה(תמיד) אז אנו מכינים קרן חירום. אנו חיים באי וודאות בריאותית אז אנו מכינים יתרות כושר לימים קשים. בניגוד לימים קשים כלכלית שאולי יגיעו ואולי לא, הגוף שלנו בוודאות ייחלש. אנו יכולים לשלוט רק בקצב. מודע לחלוטין באתגר הזמן והמאמץ הנדרשים לכך. אבל הנה מתנה קטנה, בניגוד להשקעה כלכלית שכדאי להתחיל מוקדם ככל האפשר. בנושא כושר אפשר להתחיל בכל גיל. עניין נוסף ששונה בין שני הדברים הוא שמצב גופני טוב אי אפשר לרשת ואי אפשר לקבל עבורו סיוע מאחרים או לשכור מישהו שיתאמן בשבילנו.

הנהיגו משפחתכם

על פוטנציאל המלחמה אנו יודעים כבר כמה שבועות. גם את הנחיות פיקוד העורף לגבי דברים שאמורים להיות בבית אנו יודעים. אפשר להתייחס ביותר רצינות או בפחות רצינות להנחיות אלו אבל אם(בדומה אלי) בחרתם לא להצטייד בכ- 12 ליטר מים לאדם לפני תחילת האירועים אז הדבר הכי פחות הגיוני הוא לצאת בשבת בבוקר לאחר שכבר החלה המלחמה ולעמוד בתור בסופר כדי לרכוש מים מינרלים ונייר טואלט תוך סיכון חיים. אפשר לטעון שהסכנה אינה גדולה למרות שלא ממש ידענו בהתחלה מה הולך להיות אבל אם מישהו מספיק נרעש כדי לחשוב שתהיה הפסקת מים ממושכת(מה הוא יעשה עם נייר הטואלט במקרה כזה), הפסקת חשמל וכו' אז הוא ודאי לא אמור להתרחק לא מהממ"ד ובטח לא ממשפחתו. הריצה לקנות ציוד או באופן כללי לעשות משהו היא נטייה טבעית לנוכח כל צרה המגיעה אלינו ואין לנו באמת מה לעשות כנגדה. איננו יכולים לקחת את החנית ולעמוד בשער הבית נגד הנמר אז אנו עושים מה שאנו כן יכולים – הולכים לקניות. אפשרות טובה בהרבה היא לספור עד 200(או 2000) לחבק את בני הבית. לברך את מזלינו הטוב. אם צריך לצאת מהבית למקלט, לוודא שיש לנו תיק מוכן. אם יש לנו ממ"ד אז לוודא שהוא מאורגן כהלכה. אם צריך יהיה לבצע קניות נבצע קניות מושכלות לאחר שרמת האנדרנלין תרד והמחשבה תתבהר.

ביום שבת בו החלה המלחמה היה מטבע הדברים הלחץ הגדול ביותר. מנהיגת המשפחה מייד הכריזה על מרתון סרטי ממ"ד. בכל פעם שנכנסנו לממ"ד ראינו עוד קטע מהסרט מאמא מיה(שירי להקת אבבא, נטפליקס). כשהאזעקות המשיכו עברנו לבקשת הבנות למאמא מיה2. אם כבר ממ"ד אז למה לא עם שירים וריקודים?

באותו לילה הבנו שיהיו לנו כמה לילות שנלך לממ"ד. אור בוהק באמצע הלילה גורם למוח שלנו לחשוב שהגיע בוקר ולכן אחר כך קשה יותר לחזור לישון. החלטנו שלא נדליק בממ"ד את האור הרגיל. במקום זה קניתי נורת לילה קטנה של ילדים שלא חזקה הרבה יותר מנר וכשיש אזעקה באמצע הלילה אנו מתנמנמים לאורה. כלומר אשתי ובתי עברו לישון בממ"ד אז הן אפילו לא צריכות לקום מהמיטה הפריבילגיות. 🙂 אגב, פריביליגה, אני יודע שלרבים מהקוראים אין ממ"ד וההתארגנות לירידה למקלט או שינה במקלט ציבורי שונה לחלוטין. אני חושב שבכל סיטואציה אפשר לפעול בצורה יותר מקדמת ופחות מקדמת. גם במקלט ציבורי עם ילדים קטנים אפשר להיות זה שמביא ספר ומקריא לכל הילדים האחרים, זה שמביא עוגיות, זה שמביא קלפיםומזמין למשחק או לחילופין זה ששקוע בטלפון שלו או גרוע מכך זה שמעשן ומסרב לכבות את הסיגריה. זה ללא ספק דורש מאמץ כדי לא לשקוע. לחלק כמו העו"סית שאתי זה רוב הזמן בא טבעי. לי זה יותר קשה, לאחרים אולי עוד הרבה הרבה יותר קשה אבל האמינו לי שלהיות עכשיו בתוך טנק בתוך לבנון זה אף יותר קשה.