ראשי » בלוג » זוזו – טפלו בשגרה ולא בחירום

זוזו – טפלו בשגרה ולא בחירום

בעקבות ראיון ששמעתי עם נגה גל, מנהלת מחלקת פיזיותרפיה בבית חולים שמיר, אסף הרופא ומרצה באונב' תל אביב. בראיון זה דיברה נגה על אחת הפעולות המזיקות ביותר שאנו עושים – ישיבה. מסתבר שסדרה גדלה והולכת של מחלות מקושרות לנזקי הישיבה הרצופה – סרטן, סכרת, כלי דם ולמעשה כמעט כל מערכת בגוף נפגעת מישיבה רצופה.

החידוש עבורי היה לשמוע שלא מספיק שעושים ספורט. כלומר ברור שעדיף לעשות ספורט מלא לעשות אבל אדם שרץ נניח 10 ק"מ 3 פעמים בשבוע ויושב במקביל 10 שעות ביום ברציפות, יסבול בסבירות גבוהה מסדרת בעיות רפואיות בגלל רצף הישיבה.

הדגש כאן הוא על עניין הרצף. כלומר, מספיק שאחת לשעה שעתיים, במקום לשלוח מייל למי שיושב בצד שני של המסדרות, נלך אליו? כבר נשבר הרצף והשגנו על ידי כך יתרונות בריאותיים רבים.

שיגרה ולא חירום

באופן כללי, עדיף לנקוט בפעולות שיגרה לא מאד מסובכות מאשר להיקלע למצב חירום שידרוש מאיתנו הרבה יותר מאמץ, כישרון ולעתים כסף. ברוב המקרים אנו יודעים בדיוק מה צריך לעשות. מדוע בכל זאת אנו מגיעים שוב ושוב לכך שיש מצב חירום שיכולנו למנוע בקלות? הסיבה היא ככל הנראה צורך שלנו להגיע לחירום. אנו רגילים להימדד על ידי היכולת לפתור משברים. אם לא יהיו משברים לא יהיה לנו מה לפתור והיכולות הגדולות שלנו לא יגיעו לידי ביטוי. כך, התת מודע שלנו משחק איתנו משחק מזיק אשר גורם לנו למשל לא לשלם את ביטוח הרכב או לבצע טסט במועד ואז יש משבר. אנו בלחץ. אנו מגיעים לטסט ביום האחרון (או אחריו) אנו מתקשרים בלחץ לחברת הביטוח. אנו כועסים, אנו משפיעים, אנו מזיזים דברים ובסוף הודות לכישורים שלנו קיבלנו את אותו דבר בדיוק שיכולנו לקבל בקלילות שבועיים קודם אך בלי שום תהילה על פתרון המשבר.

הזמנה

אני רוצה להזמין אתכם לשני ימים של הרצאות בנושאים כלכליים והתפתחותיים. בין השאר ירצה שם המדליסט האולימפי ארטיום דולגופיאט. לא נראה לי שיש מישהו שמתמודד טוב יותר עם הצורך לקום מהספה כדי לעשות משהו שוב ושוב כדי להשתפר עוד ועוד מבעל מדליית זהב אולימפית בהתעמלות.

יהיו גם הרצאות על השקעות ועל התפתחות כלכלית. אני ארצה על קבלת החלטות כמו כלכלן.

כל הפרטים כאן – https://bit.ly/3dDhlel

זה הזמן שלכם לזוז !

ראשי » בלוג » שלוש תובנות כלכליות ואישיות על האופניים

שלוש תובנות כלכליות ואישיות על האופניים

לפני שבועיים השתתפתי באירוע אופניים שארגנה עיריית פתח-תקווה. במהלך 30 הקילומטרים של הרכיבה חשבתי על כמה תובנות שאני חושב שיהיה לכם מעניין לשמוע. למטה בוידאו.

יש קסם גדול גם במובן מאליו וחבל להחמיצו

כבוגר לקח לי הרבה יותר זמן להגיע למוזיאון תל-אביב או למוזיאון ישראל בירושלים מאשר לקח לי להגיע לבריטיש מוזיאון בלונדון וללובר בפריס. שמתי לב שדברים שקרוביום אלינו, קלים להשגה, אנו פעמים רבות חושבים עליהם במונחים של, יש לנו את כל הזמן שבעולם לעשות זאת אז למה עכשיו? (אפשר במקום זה עוד קצת נטפליקס). אז כן, במרחק רכיבה קצרה מהבית שלי יש נוף מרשים של נחל, צמיחיה טבעית ועשירה, בעלי חיים ושטח ירוק ופתוח. אני משער שהתמונה בכותרת מאמר זה היא בדיוק מה שהייתם מדמיינים אילו הייתי אומר לכם פתח-תקווה אבל זה ממש כאן. ובכל זאת, בגלל שהנחל הזה הוא כאילו "קל מידי" אנו לא פוקדים אותו לעתים קרובות וחבל. לא תמיד צריך לחפש את היותר מידי מיוחד. בסוף מה שחשוב לדעתי במידה רבה זה עצם הביחד המשפחתי.

שימו לב להבחנה בין עיקר לטפל

ברכיבה היו כ- 2,000 רוכבים מכל הגילאים המגזרים והמגדרים. לקראת הסוף ראיתי אבא וילדו שנראה כבן 10. לאבא היה שעון ספורט שהראה בדיוק את המרחק, הדופק וכו'. הוא אמר לבנו "נשארו לנו רק עוד שמונה קילומטרים, אם אנו גומרים את זה בפחות משעתיים אתה אלוף". איך ששמעתי את זה נחמץ ליבי. אין לי ספק שהאבא אמר זאת עם כוונה טובה. אין לי ספק שהוא רוצה להיות עם הבן שלו כמה שיותר אבל המשפט הזה צבט לי בלב פעמיים:

  1. ברור שאם הילד מצליח לרכוב 30 קילומטרים הוא אלוף ולא משנה אם זה ייקח לו שעתיים או שעתיים וחצי. אבל אם זה ייקח שעתיים ועשר דקות, עם איזה מסר הוא ייצא מהרכיבה הזו? הם מסר זה יגביר את הרצון שלו לצאת עם אביו לרכיבה נוספת או שלא?
  2. נניח שהאב ובנו מגיעים למקום יפה בדרך. האם הם יעצרו כדי להסתכל על הנוף? האם הבן יעיז לבקש נניח לטבול רגליו בנחל? האם הבן ינצל את זה שהוא לבד עם אביו כדי להעלות למשל נושא לשיחה משהו שמציק לו בבית הספר?

למעשה התכונה שלנו לקחת שעון תוצאות (במקרה זה בצורת שעון ספורט) לכל פעילות הוא דבר שעלול להיות לו מחיר כבד. זה טוב אולי לדחוף קדימה במידה מסוימת אבל האם לקיחת שעון תוצאות לפעילות כזו ואז הגדת הצלחה או כישלון של הפעילות לפי איזושהו זמן הגדרה של 120 דקות זה אלוף ו- 130 דקות זה תת אלוף הוא דבר שמפתח?

המסר שלי כאן הוא פשוט – שימו לב לעיקר והטפל. העיקר הוא בן שקם בחמש בבוקר כדי לצאת לרכיבה על אופניים עם אבא שלו ושניהם נהנים וכנראה ירצו לעשות זאת שוב. העיקר הוא שהם יכולים לשוחח אחד עם השני ולהנות מהדברים הפשוטים של החיים. הטפל הוא בכמה זמן הם עוברים את המסלול.

כל זה נכון גם לאופן בו אנו שופטים פעמים רבים את העשייה האישית שלנו. אישזהו שעון תוצאות חיצוני כזה או אחר הוא פעמים רבות חסר משמעות מלבד המשמעות שאנו הלבשנו עליו ובגללו אנו קובעים הצלחה / כישלון לעשיה שלנו מבלי לחשוב באמת בצורה שקולה על השאלה אם הצלחנו או מה בכלל הייתה מטרת העל של הפעילות שעשינו.

השאירו את השממה שוממת

בהקשר למחירי הדירות מדברים כל הזמן על הפשרת קרקעות ועל פיתוח. אני חושב שיש להשאיר גם שטחים פראיים. יש הבדל מאד גדול בין ירקון "מפותח" כמו פארק הירקון בתל אביב לעומת הירקון הפראי שליד פתח תקווה. בהחלט צריך לבנות עוד הרבה דירות. בניית דירות זה המפתח היחיד שיכול לגרום לירידת מחירי הדיור. אבל, הרבה יותר נבון הוא לצופף את הערים הקיימות על ידי הריסה של בתים ישנים ובניה של בתים גבוהים יותר. אנשים שגרים בשכונות של בתי רכבת עלובים בדרך כלל גם ירגישו פחות טוב, ישמרו פחות טוב על סביבת המגורים ועל פי מחקרים שונים זה ישפיע על מצב רוחם וכנראה בסוג של ביצה ותרנגולת גם על הביצועים שלהם בתחומים שונים. בעקבות שאלות שכבר שמעתי בעבר על פינוי בינוי, תשתיות וכו', אני מניח שבעתיד אקדיש לזה מאמר רחב יותר.

הפלייליסט החדש שלי בערוץ היוטיוב- כלכלה בדקה – כל סרטון של פחות מדקה עם כותרת כלכלית אחת ופרשנות שלי לאותה כותרת. הכנסו על ידי לחיצה כאן

הצטרפו לקהילת צומחים כלכלית ביחד – https://bit.ly/3a0E4P4​ ותוכלו להשפיע על תכנים עתידיים, לראות דברים לפני כולם ולהיות חלק משיח כלכלי מקדם.

פרקים בחינם מהספר משכנתה יעילה – http://bit.ly/2MnhWEC​